היה זה פעם, שכל כך רציתי להרגיש אחת ולתמיד חיבור אמיץ וחזק לקדוש ברוך הוא.
כל כך היו לי כיסופים לזה, שעליתי על קו 982 ויצאתי למירון. בדרך קצת נמנמתי, בעצירה בצומת גולני (או משהו כזה) קניתי בקבוק מים עם נגיעות של טעם, התיישבתי על ספסל, וכשהציבור היה עסוק בקניות להמשך הדרך, שוטטה מחשבתי.
"מה, בעצם, אני רוצה להרגיש?", חשבתי על הספסל ההוא, "לאיזה סוג של קשר אני מצפה? מהו החיבור החזק שאני כל כך כוסף לו?"
תוך כדי המחשבות הנהג צפר.
אולי היה זה הר תבור הגדול שהרשים אותי, אולי הנוף מכפר תבור הציורי, איני יודע. אבל אז הרגשתי! הרגשתי שאני רוצה לחוות סוג של קשר כזה עם השם יתברך, שיתן לי את הריגוש שאני חווה הרגע, לכל החיים.
כשהגעתי לרבי שמעון, אחרי אמירת תיקון הכללי, ותפילה אחת מליקוטי תפילות, פניתי להתבודדות. ברוך השם הרגשות היו משוחררים, ההתבודדות זרמה כמי נהר.
ורגע לפני שאני מסיים, פורצת מתוכי הקריאה: "אבא," אני אומר להשם, "אני רוצה לחוות אותך כל רגע, כל שניה ממש!".
רציתי להמשיך ולומר לו שאני רוצה חויה של קשר אליך כמו הרגש שהרגשתי בכניסה לכפר תבור, אבל אז הבליחה בי ההכרה: אני לא רוצה קשר, בכלל לא! אני רוצה ריגוש! כן, לגמרי, אני רוצה ריגוש של הווית השם בעולם. מה פתאום אני קורא לזה קשר?! הרגשתי סוג של התרסקות.
שהרי, לתומי חשבתי שאני רוצה קשר וחיבור להשם, ומה שמתברר לי שאני רוצה שהשם ירגש אותי, או במילים אחרות, שהשם יספק לי ריגושים עם הקשר שלו. התבלבלתי לגמרי.
בדרך חזור הייתי מבולבל הרבה יותר ממה שהייתי בהלוך. הגעתי לירושלים, ונזכרתי שאני לפני תפילת ערבית. כמובן שבשעה כזאת מנין מוצאים רק ב"שטיבלאך" של זכרון מוישה...
נעצרתי בסוף ברכת 'אהבת עולם': "ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים". אנחנו לא מבקשים שהשם יסדר לנו את החיים, שהשם ישמור עלינו, כאן זה תפילה אחרת, זו תפילה על "אהבה" ומה זו אהבה אם לא ריגוש?
נכתב על ידי הרב אברהם תפילינסקי עבור את התפילות סידור תפילה
